לא להאמין! אבל זוהי עובדה! תורת ישראל - התורה שלנו - זו שנאמר עליה "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", זו שנכתב עליה "כי היא חיינו ואורך ימינו", זו שאנו רוקדים איתה בהתלהבות ב"שמחת-תורה", מחולקת לפרקים ע"פ חלוקה - שכפי שמקובל לְשַׁעֵר ולהניח - הוציא לפועל בישוף נוצרי אנגלי בשם סטיבן לנגטון (ד'תתק"י - ד'תתקפ"ח / 1150-1228 למניינם). ובין אם השערה זו מדויקת ובין אם לאו, הרי שברור הדבר שאין חלוקה זו חלוקה יהודית!

ככל הידוע הראשון שהכניס את מִסְפּוּר הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל בשנת ה' אלפים צ' בערך (1330 למניינם) כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא כתב: אלו הן פרקי הגויים, הנקראים "קפיטולש" של ארבעה ועשרים ספרים, ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותיהם שהם שואלים לנו בכל יום על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: "ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים", ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה וכו'.

הגאון אדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל) ראב"ד בירושלים (תרס"ג) כתב בנושא זה: "שהדבר מבהיל מאוד שלא נתעוררו אדירי התורה בדורות שלפנינו, אוי לנו שנשתכחה התורה מאתנו" וכו' ובהמשך דבריו: "בדבר רשימת הקפיטלן... מאד דוה לבי על זה ובוודאי היא מצווה גדולה לשנות לעשות ציונים במקומות הראויים באמת. ודבר זה ראוי ונחוץ להשמיע בקהל ישראל".

בשנת תרס"ג הרב פסח פינפר, דיין ומו"צ בווילנה, יצא חוצץ נגד חלוקה זו (של הפרקים). הוא פרסם את מאמרו בעיתונות התורנית, ב"הפלס" ברוסיה וגם ב"תל תלפיות" שבהונגריה. ב"הפלס" נשא המאמר את הכותרת "שאלת המסורה" וב"תל תלפיות" כותרת המאמר היתה "כרוזא קרא בחיל". למעשה השוני הוא רק בכותרת ותוכן המאמר אחד הוא בשני העיתונים.

הרב פינפר חזר במאמרו על קודמיו "שהחלוקה הזאת היא מעשה ידי כהן נוצרי בור וסכל... שהוא נגד המסורת והתלמוד ונגד המפרשים וההיגיון".

הרב פינפר לא נח ולא שקט ובתרס"ו פרסם ספר שלם על בעיה זו בשם: "מסורת התורה והנביאים". גורלו של ספר זה היה כגורלם של מאמריו, ומלבד רבנים מתי מספר שעודדוהו, רובם הגדול נשאר אדיש לגבי הבעיה הזאת ולא התעניינו בה.

בתרצ"ה פורסמו דבריו של מר צבי הר זהב הבלשן, במאמר: "יוצא המקרא בידי ישראל", וגם הוא מתאונן ש"סוף סוף כבשה החלוקה הזרה... של הנוצרים... את החלוקה העתיקה היפה שהייתה לנו והשכיחוה כל כך עד שכמעט אין איש בנו שידע שהייתה חלוקה אחרת בכתבי קדשנו והכול רואים את החלוקה לקפיטלים כאילו מעולם היו וכאילו כך נתחלקו הספרים בידיהם של סופריהם ואסור להרהר ולערער אחריהם". וראו בפירוט יתר במרשתת להלן:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/halukat-4.htm

ואני הקטן מוסיף ואומר שמעבר לחרפה הגלומה בעובדה שתורת ישראל ערוכה ע"פ חלוקה נוצרית, הרי שיש בחלוקה זו לעיתים קרובות חוסר הבנה, שבמקרה הטוב נובע מבורות, ובמקרה הרע מתוך מיסיונריות מכוּוֶנֶת או ממניעים אנטישמיים - כך יש הטוענים, ולהלן כמה דוגמאות בולטות (מתוך רבות):

א. ספר שמות - פרשת שמות פרק ו' פסוק א': "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". שמות פרק ו' פסוק א' - כתובת שכשלעצמה אין בה שום עניין מיוחד, אלא ש... הפסוק הנידון כאן הוא האחרון בפרשת שמות, כלומר, "מישהו" לקח פסוק המסיים פרשה (גם את פרשת שמות, וגם פרשה פתוחה שמתחילה לפני-כן בפ"ד פכ"ז למניינם) והחליט שהפסוק המסיים הזה יהיה הפסוק הפותח את פרק ו' ב"שמות"?! כלומר, פרשת שמות מסתיימת בפסוק א', ופרשת "וארא" מתחילה בפסוק ב'?! ולמעשה חותכת דו-שיח בין הקב"ה למשה, כך שרק מי שלא מבין אל נכון את פשט הפסוקים מסוגל להפריד אותם כך.

לא זו אף זו - באופן חלוקה זה, מסתיים פרק ה' בספר שמות בשני פסוקים שיש בהם משום הטחת דברים כלפי שמיא מצד משה רבנו: וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה! והצל לא הצלת את עמך! והלומד את פרק ה' אינו מודע לתשובתו של הקב"ה למשה, שהרי זו נמצאת כבר בפרק ו' וד"ל.

ב. שמות ל"ו-א' פרשת ויקהל: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב...לכל אשר ציוה השם". הפסוק דלעיל פותח את פרק ל"ו בספר שמות. אבל כל מי שיעיין בפרשה זו יִוָכַח שפסוק זה איננו התחלה של פרק חדש, אלא סיום של דברי משה אל בני ישראל המתחילים כמה פסוקים קודם לכן ב"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא השם" וגו' (ל"ה-ל') ולמעשה פסוק זה לא היה צריך להיות פסוק א' של פרק ל"ו אלא פסוק ל"ו (ואחרון) בפרק ל"ה! וראו בעניין זה ב"אבן-עזרא" וב"הכתב והקבלה" ועוד.

ג. שמות ל"ט-א' פרשת פקודי: "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרון כאשר ציוה ה' את משה". הפסוק דלעיל מסיים את חלק הפרשה העוסק במשכן וכליו וממנו והלאה הפרשה עוסקת בבגדי הכהונה, ואכן פסוק זה מסתיים ברווח של "פרשה-פתוחה" כאות לסיומו של עניין. אך בחלוקה הנוצרית נחשפת שוב בורותם וחוסר הבנתם בכתובים, כשלקחו את הפסוק הנ"ל והציבו אותו בראש פרק ל"ט, כאילו הוא פותח עניין חדש...

וניתן לשער שטעותם מוסברת בכך שתוכן הפסוק העוסק בתכלת וארגמן וכו' ומשתמש במושגים "בגדי-שרד" ו"בגדי-הקודש" גרם להם לחשוב שמדובר בבגדי הכהונה, בזמן שלא כך הדבר שהרי הפסוק עוסק בכיסויים השונים של כלי המשכן כמפורש ברש"י שם. מתברר שהכמרים הנוצריים המשכילים ידעו אולי לקרוא, אבל רש"י הם בוודאי לא למדו...

ד. ויקרא סוף פרשת בהר שני הפסוקים האחרונים בפרשה (לאחר הפרשה העוסקת ביהודי שנמכר לעכו"ם): "לא תעשו לכם אלילים... את שבתותי תשמורו". ורש"י מסביר את הקשר בין הפסוקים האחרונים לפרשה שלפני-כן: כנגד זה הנמכר לנוכרי, שלא יאמר... הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו וכו' לכך נאמרו מקראות הללו ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר וכו'. ובפסוקים אלו יש לנו הזדמנות נוספת לעמוד על הַבּוֹרוּת העומדת מאחורי החלוקה הנוצרית של התנ"ך לפרקים, כאשר חלוקה זו קובעת שפרק כ"ו בספר ויקרא מתחיל בשני הפסוקים האחרונים של פרשת בהר ומתחברים עם פרשת בחוקותי, ולא משייכים אותם לפרשת הנמכר לעכו"ם, כפי שהדברים צריכים להיות.

ה. במדבר ל'-א' סוף פרשת פנחס!: "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה". במדבר ל'-ב' תחילת פרשת מטות!: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציוה השם". הפסוק האחרון בפרשת פנחס הוא הפסוק הראשון לעיל "ויאמר משה" וגו' והפסוק הזה מסכם את הנאמר למעלה, ובהמשך בא הפסוק הראשון בפרשת מטות הוא הפסוק השני לעיל "וידבר משה" וגו' כפתיחה לפרשת נדרים (ועיינו ברש"י סוף "פנחס" וכן ברמב"ן שם בהסבר דברי ר' ישמעאל - "להפסיק העניין" וכו').

אך החלוקה הנוצרית של התנ"ך לפרקים לא מתייחסת - כמובן - להבדל שבין שני הפסוקים, ומתוך הבנה שטחית חיברו את "ויאמר משה" ו"וידבר משה" הנ"ל כך שפרק ל' בספר במדבר מתחיל ב"ויאמר משה" - הפסוק האחרון ב"פנחס"!

בתורה היהודית המונחת לפניכם בולטת ושולטת החלוקה היהודית המקורית שמקורה ב"הלכה למשה מסיני", היא היא החלוקה היחידה המהווה חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית, והיא היא היחידה הבאה לידי ביטוי חזותי בספרי התורה ע"פ המסורת המקודשת מדורי דורות ע"י רווח של תשע אותיות בין פרשה לפרשה וע"י ראשיתהּ של כל פרשה פתוחה בתחילת שורה, וראשיתהּ של כל פרשה סתומה באמצע שורה.

החלוקה נעשתה ע"פ תרס"ט - 669 פרשות פתוחות וסתומות ועוד חמישה קטעים ראשונים בכל חומש שהם אינם פתוחים ואינם סתומים, כי בראש ספר נצבים הם. (עיינו ברמב"ם היד החזקה אהבה - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ח’ הלכה ד’ ב"כסף משנה" שם).

הטקסט ערוך כך שלפני כל פסוק ופסוק ניצבות שתי כתובות: הראשונה באות גדולה ובולטת היא הכתובת היהודית הטהורה והמקורית, והשנייה באות רגילה ונתונה בסוגריים - הכתובת הנוצרית הטמאה שחדרה בעוונותינו לכרם ישראל.

ברור לי כעורך ומסדר חומשים אלו, שעבודתי זו היא רק תחילתה של עבודה כבירה שעדיין צריכה להיעשות (אם נזכה שתיעשה) כדי להטמיע חלוקה יהודית זו בקרב חובבי התורה ולומדיה, וכדי להביא לידי שילוב הכתובות החדשות המוצעות כאן לכל פסוק ופסוק בתורה בארון הספרים היהודי על רבבות וריבי רבבות ספריו.

אם אכן יקרה הנס הזה, וימצאו "גיבורי כוח עושי דברו" בעלי רצון ובעלי יכולת "להרים" משימה כבירה זו, הרי שימצאו כאן את כל מסד הנתונים (Database) הדרוש לכך, ואני את שלי עשיתי, וכמאמרם ז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות פ"ב-ט"ז).

קרדיט: הרקע לחלק הקדמי של עטיפת הספר נלקח מ"ויקיפדיה" ונוצר ע"י Dbensa